 |
Amud 3aתוס' ד"ה האהא דלא מכליא קרנא – Here, he is not destroying the principal Summary: According to רש"י, the term לא מכליא קרנא refers to אכלה שחת; while according to תוספות; it refers to טנפה פירות להנאתה. תוס' ד"ה והאוהא דמכליא קרנא – And here the principal is destroyed Summary: If (there would be no פסוק of משלחי רגל, and) the תורה would only state ושלח and not ובער (we would know that שן is חייב even if לא מכליא קרנא, but) we would assume that it is חייב only if שילח שלוחו. תוס' ד"ה דומיאדומיא דרגל – Similar to רגל Summary: The rule of לחומרא מקשינן applies to every היקש, regardless if it is concerning איסור or ממון. תוס' ד"ה ושןושן בהמות אשלח בם – And I will send the tooth of cattle amongst them Summary: The פסוק of ושן בהמות is (also) referring to wild animals that prey and kill for their food (and pleasure). תוס' ד"ה איצטריךאיצטריך סלקא דעתין אמינא הני מילי היכא דשלח שלוחי – It is needed; for it would have entered our minds to say, it is applicable, only when he sent it. Summary: According to the מסקנא, the פסוק of כאשר יבער is unnecessary for teaching us the חיוב of שן. The ברייתא required it (only) if ושלח would not have been written. תוס' ד"ה לאלא י' כתיב ולא ט' כתיב - Ten is not written and nine is not written Summary: According to רש"י the rule of בור י is derived either from the word בור or from the words והמת יהיה לו. The פסוק of ונפל שמה שור או חמור may be referring to מיתה and נזקין. תוספות asks: 1) if we derive בור י from בור, then it is written. 2) Why is there a difference between the two גמרות, and 3) an אדם should be excluded from נזקין as well as מיתה. Therefore תוספות learns that בור י is derived from a combination of בור and והמת יהיה לו. We derive that ט is an אב לנזקין from a סברא based on the לימוד from והמת יהיה לו. תוס' ד"ה ביןבין לרב בין לשמואל היינו בור – Whether according to רב, or whether according to שמואל it is בור Summary: רב agrees that by אבנו סכינו ומשאו, he is חייב for the חבטא, since it is his objects that made the חבטא. |
